החלטה בתיק בג"ץ 6250/05

השופט א' רובינשטיין:

א.        שלוש עתירות שעניינן השגות על בחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין שנערכה באפריל 2005. העותרים, חמישה במספר, העלו טענות הן ביחס לשאלות ספציפיות שלדעתם יש לפסול, והן ביחס לדרכי עבודתה של המשיבה 2 בהכנת המבחן ובהליכי ההשגה והערעור שבאו בעקבותיו. העתירה הראשונה (6250/05) הוגשה בסוף חודש יוני 2005, ושתי העתירות הנוספות הוגשו בראשית חודש יולי. לבקשת המשיבים אוחד הדיון בשלוש העתירות.

ב.        ביום 10.8.05 התקיים דיון ראשון בעתירות (בפני הנשיא, השופטת ביניש והשופט ריבלין), והמשיבים הסכימו להצעת ההרכב לחזור ולכנס את הועדה הבוחנת על מנת לבדוק מחדש את שאלות מספר 83 ו-93 (כל ההפניות לגרסה ב' של הבחינה). נקבע, כי עם קבלת החלטתה של הועדה בדיון המחודש תימסר לבית המשפט הודעה, שעל פי תוכנה ייקבע המשך הטיפול בעתירות. בהחלטה נוספת, מיום 14.8.05, נדחתה בקשת העותר בבג"צ 6250/05 להוסיף לרשימת השאלות שהועברו לעיון ועדת הבחינות גם את שאלה מספר 13. ביום 13.9.05 הודיעו המשיבים כי הועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין החליטה שלא לפסול את שתי השאלות האמורות - 83 ו-93 - ובעקבות הודעה זו נקבעו העתירות לדיון בפני הרכב זה. הדיון בפנינו התמקד בטענות העותרים ביחס לשאלות 83 ו-93 ובתגובת המשיבים לטענות אלה. ברם, משבאנו להכריע בסוגיה כולה נדרשנו למכלול הטענות שהעלו הצדדים, ובהן שאלות של סמכות ושל סבירות.

ג.        (1)  מדי שנה, ובדרך כלל פעמיים בשנה, לעת בחינות הלשכה, שב בית משפט זה לעסוק בסוגיית הביקורת השיפוטית על מבחני הלשכה. מרחב שיקול הדעת המופעל בסוגיות אלה הוגדר והובהר במספר רב של החלטות. הנה הכלל המנחה, כפי שנוסח בבג"צ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נג(1), 153, מפי השופט זמיר:

"בית משפט זה אינו יושב כוועדת ערעורים על הגוף שהוסמך על פי חוק לדון בבחינות מקצועיות... הכלל הוא שבית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול הדעת של מי שהוסמך לבחון את הכשירות המקצועית, אלא אם הוכח לו כי שיקול הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול דעת מינהלי".

(ראו גם בג"צ 2346/96 בוכבזה נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם); בג"צ 4904/04 ותד נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נח(5), 473 ומראי המקומות הנזכרים שם). גם לגבי קביעת שיטת הבחינה ותכניה נקבע בעבר כי "יישומה של השיטה. בחירתן של השאלות באופן שתתאמנה הן את תנאיה של השיטה, על מגבלותיה שעמדנו עליהן לעיל, והן את המטרה לבחון את הרמה המינימאלית - הם בידיה של ועדת הבוחנים. בכאלה אין זה מקובל על בית-משפט זה להתערב, כל עוד תפעל ועדת הבוחנים משיקולים ענייניים, סבירים וטהורים" (בג"צ 110/87 בלוי נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2), 373, 380, השופטת נתניהו). כך במשפט כברפואה או בהנדסה או בתחום מקצועי אחר, וזאת אף אם בתחום המשפט מסוגלותו המקצועית של בית המשפט להידרש לשאלות מטבע הדברים גדולה יותר מאשר במקצועות אחרים. כל האמור, כמובן, אם לא חרגה הלשכה מסמכותה, דבר העשוי להצריך התערבות.

           (2) לא נכחד, כי גישתנו ביסודה היא לראות את תכליתן הבסיסית של הבחינות כבדיקת ידע בסיסי של הנבחן בתחומים השונים של המקצוע. שאלות איזוטריות שלעתים אין התשובה עליהן ברורה דיה, או קשות באופן בולט כך שמתי מעט יוכלו להשיב עליהן, עלולות להחטיא את המטרה גם אם מצויות הן בגדר הסמכות; ואולם, אין פירוש הדבר שבית המשפט יתערב בהן ככלל, לאחר שנבחנו בפורומים מקצועיים של הלשכה. אבל אי ההתערבות אינה פוטרת את הלשכה מבחינה עצמית מתמדת, ועוד נשוב לכך.

ד.        נוכח עקרונות אלה אין אנו נעתרים לטענות העותרים בדבר היות שאלות מסוימות בבחינה "קשות מדי" או "מטעות מדי"; למשיבים שיקול דעת לקבוע את תמהיל השאלות בבחינה. מאותו טעם לא נוכל להידרש לטענה שהועלתה בדבר הקביעה השרירותית לכאורה של ציון המעבר, שהרי קביעה "שרירותית" אין מנוס הימנה, כי גם כל ציון אחר שייבחר כעובר יהא "שרירותי". כל זאת כמובן, כל עוד לא הצביעו העותרים על פגם מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול דעת מינהלי, כגון באשר לסמכות, לשויוניות בבחינה וכדומה.  במקרה שלפנינו לא ניתן להצביע בהקשר זה על פגם כאמור. העותרים אכן הצביעו על מספר שאלות קשות, שמרבית הנבחנים נכשלו בהן, אך בשקלול לא די בכך בלבד במישור המשפטי, ולמישור האנושי נשוב להלן. בתגובת המשיבה 2 מיום 13.9.05 נטען כי "אחוז המעבר בקרב נבחנים בוגרי האוניברסיטאות, אשר ניגשו לבחינה זו בפעם הראשונה במועד מאי 2005, עומד על למעלה מ-93%", באתר האינטרנט של המשיבה 1 מופיע כי "שיעור העוברים מכלל הנבחנים שניגשו בפעם הראשונה עומד על 86%". מתוך ראיית המכלול עולה, כי אין המדובר, בסופו של יום, בבחינה קשה באופן בלתי סביר, חרף שאלות אחדות שהיו קשות או בעייתיות במיוחד. עם זאת אומר כאן, והדבר יפה לשאלות אחדות שיידונו להלן, כי בהתחשב בתכליתה של הבחינה, על הלשכה לשקול להימנע מכלילת שאלות שהן קשות במיוחד או עלולות להכשיל ולא בתום לב, גם אם הן בגדר סמכותה. לא לאיזוטריה מכוונת הבחינה.

ה.        בית משפט זה לא נמנע מהתערבות בשיקול דעתה של ועדת הבחינות במקרה שבו זו חרגה מסמכותה ושאלה שאלות שאינן כלולות ברשימת הנושאים המופיעים בתקנה 18 לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל ובמקצועות המעשיים), תשכ"ג - 1962 (ראו בג"צ 5527/98 פיינגזיכט נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם); בג"צ 14055/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נז(2), 729; בג"צ 10937/03 אבי לוין נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם); בג"צ 2004/04 ותד נ' לשכת עורכי הדין הנזכר). כפי שנקבע בבג"צ אמיר, לאור היקפו הנרחב בין כה של חומר הבחינה, יש לפרש תקנה זו באופן דווקני ומצמצם. לאור קריטריון זה יש לדון בהשגות נגד שאלות 83 ו-93. אציין כי אין כל טענה ששאר השאלות עליהן השיגו העותרים (13, 21, 47, 98) חורגות מגדרי תקנה 18, כפי שיפורט בקצרה להלן.

ה.        (1) שאלה 13

בנו של משה נרצח על ידי יעקב. יעקב התאבד לאחר הרצח. יום לפני תום תקופת ההתיישנות הגיש משה תביעה נגד עזבונו של יעקב. איזה מהמשפטים הבאים נכון, בהתייחס לתביעה הנ"ל?

           השאלה עוסקת בניסוח כתב תביעה, ולפיכך באה בעליל בגדרי סעיף קטן (3) לתקנה 18 "סדר הדין במשפטים פליליים ואזרחיים, לרבות הליכי ביניים ובוררויות וכן עריכת כתבי טענות". יצוין, כי התשובה שנבחרה על ידי הלשכה היא תשובה ג' לפיה "לא ניתן להגיש את התביעה כפי שהוגשה, מאחר שניתן להגיש תביעה רק נגד גוף משפטי שכשר לתבוע ולהתבע". קביעה זו מתבססת על העיקרון לפיו העיזבון אינו אישיות משפטית ולפיכך אינו יכול לתבוע ולהתבע (ראו ע"א 181/67 גרינשפן נ' שרעבי, פ"ד כא(2) 630; ע"א 395/70 מדינת ישראל נ' עראבי, פ"ד כה(2), 20), ועל הוראות סעיף 122(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 לפיו חובה לצרף את כל היורשים לתביעה. לשיטת העותרים מדובר בניסוח מטעה, שכן לא ברור האם השאלה מתייחסת לדין המהותי המאפשר תביעה כאמור, או לשאלת ניסוחו המדויק של כתב התביעה המחייב, לכאורה, את פירוט הנתבעים. ראיה לטענתם מביאים העותרים מהעובדה, שגם החברות המסחריות המפרסמות פתרונות לבחינות הלשכה בחרו בחלופות אחרות כנכונות, ומהעובדה שרק חמישה אחוז מהנבחנים ענו עליה נכונה. כן התייחסו העותרים לשילוב סוגיית ההתיישנות בשאלה, שלא בא לדעתם אלא כדי להוסיף הטעיה ואולם, כיוון שנושא השאלה בא בגדרי תקנה 18, ונוכח העובדה שהתשובה שנקבעה כנכונה אכן מתאימה לפסיקה, קשה לומר כי שאלה זו בלתי סבירה באופן המחייב את פסילתה. זאת, משנקבע שוב ושוב כי ניסוח המבחן נמסר לידי הלשכה.

           (2) שאלה 21

משה ויהודית, שניהם יהודים ואזרחי גרמניה, נישאו בישראל נישואין דתיים מלאים בביקורם האחרון בישראל לפני עשרים שנה, בעת ביקור בירושלים. בזמן ביקור בארץ השנה, מגישה יהודית תביעת מזונות "שלא אגב גירושין" נגד משה בעלה בבית הדין הרבני בירושלים, מבלי שהגישה היא שום תביעה נוספת ואף לא הגישה תביעת גירושין. איזה מהמשפטים הבאים מתאר נכונה את המצב המשפטי בנושא זה?

           השאלה עוסקת בסמכות בית הדין הרבני, ולפיכך באה בגדרי סעיף קטן 2 לתקנה 18 "סמכויות בתי המשפט, לרבות בתי דין דתיים ובתי הדין לעבודה". יוזכר, כי התשובה שנבחרה על ידי הלשכה היא תשובה ד' "לבית הדין הרבני יש סמכות לדון בתביעה זו. בתביעה מסוג זה מוסמך בית הדין הרבני לדון גם כאשר הצדדים אינם אזרחי או תושבי ישראל. ובפרט במצב בו הנישואין נערכו בישראל על פי דין דתי". תשובת הלשכה מתבססת על סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953 הקובע "הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין", כפי שפורש לאורך שנים בפסיקת בית משפט זה (בין היתר בפסקי דין אלה, הנזכרים בחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה בבג"צ 6751/04 סבאג נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם): המרצה 135/58 קנול נ' בית הדין הרבני האזורי, פד"י י"ב 1622, 1623; בג"צ 159/63 אילון נ' ורנר, פד"י יז 2340, 2341; בג"צ 323/73 גולדברג נ' גולדברג, פד"י כח(1) 563; בג"צ 1796/03 כובאני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 לפסק הדין; בג"צ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול). אכן, בבג"צ 6751/04 הנזכר כתבה השופטת פרוקצ'יה: "סוגיה מורכבת זו על מכלול היבטיה ראויה בעיני לעיון נוסף ולהערכה שיפוטית מחודשת, לכשהדבר יתחייב לצורך הענין", אך כל עוד לא חל שינוי עומדת בעינה ההלכה הקודמת.

           (3) שאלה 47

נגד ראובן הוגש כתב אישום בשל ביצוע עבירה של האזנת סתר. התובע במשפט מעוניין להגיש כראיה קלטת שהושגה בהאזנת סתר בניגוד להוראות חוק האזנת סתר. מהו הדין?

           השאלה עוסקת בחוק האזנת סתר, תשל"ט - 1979 ולפיכך באה בגדרי סעיף קטן 4 לתקנה 18 "דיני ראיות תוך שימת דגש על ההיבט המעשי" (חוק האזנת סתר אף נכלל ברשימת החיקוקים המנחה שפרסמה הלשכה לקראת המבחן). יצוין, כי התשובה שנבחרה על ידי הלשכה היא תשובה ב' "הדברים שנקלטו בקלטת האמורה יהיו קבילים, במקרה זה", וזאת בהסתמך על סעיף 13(א)(1) לחוק הקובע "דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה... לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט אלא באחד משני אלה: בהליך פלילי בשל עבירה לפי חוק זה...". בשאלה נאמר מפורשות כי ראובן הואשם בעבירה של האזנת סתר, ולפיכך חל החריג. אין בחוק או בפסיקה הוראה המגבילה את החריג לקלטת אותה הקליט הנאשם.

           (4) שאלה 83